Vladas Braziūnas

לְהַאֲמִין שֶׁנַּהֲפֹךְ לְאַהֲבָה זֶה לְהַאֲמִין בְּמִטְפַּחַת מִתְגַּלְגֶּלֶת לְאַרְנָב. אַאֲמִין אִם כֵּן בְּגוּפְךָ. מַדּוּעַ עוֹרְךָ כֹּה חָלָק, אֲהוּבִי? מַדּוּעַ שְׂעָרְךָ אָרֹךְ-רָחוֹק כָּל כָּךְ? גְּדוֹלָה מֵהָרָעָב אֵלֶיךָ הַתְּשׁוּקָה לִהְיוֹת אַתָּה: לְבַתֵּר אֶת הָעוֹלָם בְּלַהַב שֶׁל יֹפִי. כָּל מַכְשִׁירֵי הַנִּוּוּט בֵּינֵינוּ – הַטֶּלֶפוֹן, הַמַּחְשֵׁב, הַמְּכוֹנִית – קוֹרְסִים אֶחָד-אֶחָד. נוּרוֹת הָאוֹר פּוֹקְעוֹת. לֹא זֶה הַחשֶׁךְ שֶׁרָצִינוּ. עָבְרוּ שְׁלשָׁה יָמִים וּפָנֶיךָ כְּבָר בְּדוּיוֹת, דּוֹהוֹת כְּמוֹ דְּיוֹ עַל מִכְתַּב אִי-אָהֲבָה יָשָׁן